<h1>ספר התרומות שער מ"ו חלק ד'</h1>
<h2>דף נא.</h2>
עתה יש לברר ישראל שעשה שליח חבירו ללוות לו ממון מן הגוי ברבית בלא משכונו של משלח אלא שיכנס הוא לוה בשבילו וישעבד נכסיו במקומו, ולזמן הפרעון נוטל השליח קרן והרבית מן המשלח ומוליכו לגוי, אם יש בזה חשש איסור אם לאו. ובזה מצאנו סברות חלוקות יש שמתירין ויש שאוסרים, וזה טופס דבריהם. החכם הגדול רבינו משה מנרבונא כך כתב, אומר אני כי יכול ישראל לומר לישראל ללוות לו מן הגוי ברבית. וראייתו ממה שאנו גורסין [ב"מ ע"א ע"א] ישראל שלוה מעות מן הגוי מצאו ישראל חבירו ואמר לו תנם ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו וכו', ואם העמידו אצל גוי מותר, וכדאיתא בפרק איזהו נשך [שם]. ופירוש הדבר כן הוא, אם העמיד ישראל הראשון לישראל השני אצל הגוי בעסק המעות והודיעו שבשליחותו של הגוי הלוה אותן מעות שהוא חייב לו לישראל חבירו ואותו ישראל השני יעלה לו רבית לישראל הראשון שליח הגוי כדרך שהוא היה מעלה לו מותר, ולא יכלינן למימר שזו העמידה היא בענין שהמחה ישראל הראשון לישראל השני אצל הגוי והוא שנתחייב לגוי לגמרי כדרך שהיה חייב לו ישראל הראשון ולא יהיה שייך ישראל הראשון בלבד, אלא שאמר לגוי רצונך שאתן מעותיך לזה ישראל חברי והוא יתחייב לך עצמו מזה החוב בלא שום תפיסת ידו, ואמר לו הגוי הן ומסר לו המעות ישראל הראשון לישראל השני על פי דברים הללו, והוא מותר, שאלו היה כן אין כאן שליחות כלל, ואע"ג דאין שליחות לגוי מותר ומותר, דמה לי הניחם על גבי קרקע והפטר מה לי תנם לפלוני בשליחותי והפטר, כי הגוי שהלך לישראל ואומר לו הולך מעות הללו לישראל פלוני שאני מלוה ברבית אסור לו לישראל להוליכם לו משום דאין שליחות לגוי, ובודאי מותר ומותר הוא.
ובודאי זאת העמדה היא בענין שאנו מפרשים שלא נסתלק הראשון מן המלוה אלא שבשליחות הגוי ובדעתו הוא מלוה המעות לזה ישראל השני המעומד אצל הגוי וישראל השני מעלה לראשון, שאין לו להגוי לתבוע לישראל השני בכלום אלא ישראל הראשון הוא המלוה ישראל השני בשליחות הגוי ובהעמדתו ישראל אצל הגוי. ומקשינן כיון דאין שליחות לגוי אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא. אמר ר"פ כגון שיטול הגוי ונתן בידו של ישראל אבל אם נתן ישראל אסור ואפילו העמידו אצל הגוי, מ"ט כיון דאין שליחות לגוי אשתכח דישראל הוא ניהו דשקיל רביתא. וכן הלכתא. מיהא שמעינן דאלו היה שליחות לגוים מותר ואע"פ שאין אחריות הגוי על ישראל השני אלא על ישראל הראשון וישראל הראשון על השני אעפ"כ מותר הוא ששלוחו של אדם כמותו ויד ישראל השליח שמלוה לישראל בתרא הרי הוא כיד הגוי והרי הוא כאלו נשא ונתן הגוי בידו ומותר. וכיון שכן ישראל שמנה שליח ישראל חבירו ללות לו מן הגוי מעות ברבית מותר, מאחר דיש שליחות לישראל ושלוחו כמותו יד השליח כיד שלוחו והרי הוא כאלו קבל הלוה מן הגוי ולא מוזיף ישראל לישראל ומותר, ואע"פ שאחריות הגוי על ישראל השליח אין בכך כלום.
ולא דמי הא לההיא דקתני בירושלמי [ב"מ פ"ה ה"ה] ישראל שמנהו גוי אפוטרופוס או סנטר אסור ללות ממנו ברבית, היו מעות של גוי ביד ישראל מופקדים אסור ללוות ממנו, אע"פ שהמעות של גוי הרי הן עומדין באחריות ישראל ואין כאן שליחות ולפיכך אסור. ומזה הכלל דקאמרינן בירושלמי זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור וכל שהוא באחריות גוי מותר, יכולין אנו ללמוד שאם הפקיד גוי מעותיו לישראל ופטרו מכל דבר ואפילו בפשיעה שהמעות באחריות הגוי הן עומדין יכול אדם ללוות מאותו ישראל ברבית בלא שום העמדה אצל גוי, ומעות של ישראל שהיו מופקדין ביד גוי שהוא מותר ללוות מן הגוי מאחר שהם באחריותו, אבל אם פטר ישראל בעל הפקדון הגוי הנפקד ואפילו מפשיעה ומכל דבר, שנמצא שהמעות באחריות ישראל הן עומדים לגמרי אע"פ שהן ביד גוי אסור ללות מאותו הגוי.
ולא דמי שליח לערב שהוא אסור להעשות ערב לגוי בדלא קבל לדון בדיני ישראל [ב"מ ע"א ע"ב], אי נמי לא אתני בהדי המלוה שלא יתבענו תחלה, דהתם גבי ערב שהוא אסור להעשות לגוי ערב לא הוי ערב שליח הלוה אלא הוא מעצמו אומר לגוי הלוה לו לישראל פלוני ואני ערב והוא אסור, לפי שאותן מעות שמלוה הגוי בערבות ישראל הרי הן כאלו הן מישראל הערב ואומר לגוי שילוה אותן לישראל חברו בשליחותו, ואע"ג דאין שליחות לגוי ואי אפשר לגוי המלוה להיות שלוחו של ישראל הערב, אעפ"כ אסור, דאמרינן יש שליחות לגוי לחומרא, וכדאמרינן בגמ' [שם] בשלמא סיפא לחומרא גבי גוי שלוה מעות מישראל ואם העמידו אצל ישראל אסור, שמדעתו של ישראל ובשליחותו הלוה אותם הגוי לישראל ואסור לחומרא, ואע"ג דאין שליחות לגוי מן התורה, מדרבנן לחומרא אמרינן דיש שליחות, אבל אלו היה ערב שליח הלוה לית דינא ולית דיינא שהוא מותר, ולא אצטריך קרא למעוטי כה"ג אבל נעשה לו ערב, דשלוחו של אדם כמותו מתרומה גמרינן לה לכל התורה כולה, וערב דלאו שליח אצטריך, ומוקמינן לה כגון שהוא נעשה לו ערב כדין ערבות של ישראל ששעבוד המלוה הוא על הלוה תחלה, והואיל שכן אותן מעות שמלוה הגוי אינן של ערב ומותר. ועוד אפילו אשכחן בפירוש שאסור לאדם לעשות ערב לגוי בשליחות של לוה ישראל ובמצותו בדלא קבל עליה לדון בדיני ישראל, אכתי שליח גמור דלאו הוי ערב מותר לגמרי, דלא דמי לערב, שהלוה אי אפשר למנות שליח ערב שיהא כמותו, דהא איהו גופיה הלוה אי אפשר לו שיהיה ערב ממה שהוא לוה, ומה שהוא אינו יכול להיות אינו יכול למנות שליח שיהא כמותו, דמאחר שהוא לוה יצא מכלל ערבות מאותה מלוה וגם שליח לא ימנה ולפיכך אסור, אבל כשהוא ממנה אותו שיהא שלוחו ללוות הרי הוא כגופו, שהוא יכול להיות לוה וממנה זה תחתיו שיהא לוה ושלוחו של אדם כמותו ומותר, הילכך לא דמי לערב, וערב אפילו היה חשש בדבר אינו אלא אבק רבית שהוא אינו בא (אלא) מלוה למלוה.
וכבר חדשו בו רבים ונהגו בו היתר וכל הזקנים והחכמים שהיו לפנינו וכן בכל סביבותינו, ואיפשר הם מתירים את הדבר משום חיי דברייאתא מכמה פנים שהעולם דחוק וחסר וכל העולם נמנעים מלהלוות אלו לאלו שאין פרוטה מצויה להלוות איש את אחיו ולא להטיל מלאי כדי להתעסק בו, וכמה פעמים יבקש אדם מאת רעהו ומאת קרוביו לברר לו הלואה מאת הגויים כדי להטפל בהן וחי בהן. גם השלטונים כמה פעמים מטילין מס על הקהל נחוץ שאי אפשר להשהותו עד שיפסוק לכל אחד ואחד הראוי לו לתת, ויעמדו ב' או ג' מן הטובים ולווים אותו מס ברבית בשליחות הנשארים ואחר שיפסק המס פורעין קרן והריוח משלם, ולא היה אדם חולק ומערער בדבר, וכדאמרינן [ב"מ ע' ע"א] במעות של יתומים מותר להלוותן רוב לשכר ורחוק להפסד, ואע"ג דת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע, וכדאמרינן גבי פרוזבול [ב"מ ס"ז ע"ב], וכמו שהמנהג פשוט ברוב המקומות דאכלי בנכיתא, וכל הגאונים האחרונים אסרו דבר זה, כגון רבינו שרירא גאון ז"ל ורי"ף ז"ל, אעפ"כ מצינו שהשיב [סימן קס"ב] בנכיתא שלא אסרה להם אלא שיאמר הששה חדשים שישב בחצר בתורת משכונה יתן נכיתא כפי מנהג המקום ולא יתן שכירות, שתלה הדבר במנהג, ע"כ.
ויש שמחמירין ואוסרין לומר לישראל חבירו הוי שליח ללוות לי ממון מגוי ברבית באחריותך ואני אסלקנו מעליך מקרן ורבית, דכיון דיש יד ישראל השליח באמצע ואיהו מחייב באחריותיה איהו ניהו דקא מוזיף ברבית ומוזיף לחבריה ברבית, דהא לית ליה לההוא גוי עליה דמשלח מידי ולא מצי למתבעיה בממוניה כי אם לשליח, הילכך איהו הוי לוה מגוי ומלוה לישראל חבירו ברבית דאסור. ראיה לדבר הכלל השנוי בירושלמי [ב"מ פ"ה ה"ה] שכל שהוא באחריות ישראל אסור. ותו דהא גרסינן [ב"מ ע"א ע"ב] ישראל שלוה מגוי ובא להחזירם לו ומצאו ישראל חבירו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואפילו העמידו אצל גוי צריך שלא יהא ידו באמצע אלא שישא ויתן הגוי המעות ההם ביד ישראל הלוה. ואע"פ שדחה החכם הנזכר ראיות אלו ברוב חדודו ופלפולו לא הודו לו חבריו.
ומסתברא שאף לדברי המתירין ודנין שמועיל שליחות להתיר הרבית דוקא שחייב עצמו בדבר קצוב כגון שאמר לו היה שליח ללוותם ברבית ובהעלאה עד כדי סך פלוני, ואי לא ה"ל מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שאף בקנין לא יתחייב. וכל זה לדעת הר"מ שפסק בספר קנין [מכירה פי"א הט"ז] שאין משתעבד אפילו קנו מידו. אך לפי דעתנו אפילו בדבר שאינו קצוב בקנין משתעבד. ובזה נאריך לפרש בשער ס"ד כפי הצורך.
ויש לנו לעיין לדעת המתירין שליחות ברבית אם גובה אותו השליח מן המשועבדין אם לאו. ובזה השיב לי הרמב"ן ז"ל [סימן מ"ב] הזקקתני לדבר על מה שאינו מדעתי, אך בודאי לפי דבריהם שמתירין אם פירש לו מתחלה לוה מנה בשליחותי ברבית עד שיעלה למנה אחר ולוה ברבית ואחר כך שעבד משלח נכסיו גובה מן המשועבדין של משלח, משום דהוו להו קצובין וכתובין. וכן פירש רבינו ב"ה שאף שבח ופירות אם קוצב להם דמים גובה אותן מן המשועבדין. ועל דרך שהסופרים כותבין טופס השטרות במקומות הללו כותבין בקנין גמור אע"פ שלא קצב גובה ממשועבדים, כדאוקימנא התם [גיטין נ"א ע"א] היא גובה מנכסים משועבדים בשקנו מידו, ע"כ.
ויש לעיין בזה אם אמרינן דכי אזלינן בענין הרבית בתר שעבודא וטריף ממשעבדי מזמן שטרו ה"מ כשלוה ברבית תחלה ואחר כך מכר או שעבד את נכסיו, שנמצא שקדם חיוב הרבית למקחו של זה, אבל אם מכר הלוה תחלה קרקע ואחר כך הלך השליח ולוה, ונמצא קנייתו של זה קודם שיבא חיוב הרבית על הלוה, בזה נאמר אינו טורף שהרי קדם המקח קודם שיכנס הלוה בחיוב הרבית. וכדגרסינן בגיטין [נ"א ע"א] א"ר נתן אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון אבל אם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני הרי זה טורף מנכסים משועבדים. ואע"ג דלית הלכתא בשבח כרבי נתן, משום דאינו קצוב אבל הכא ברבית דקצוב כותיה דיינינן. אלא שי"ל דמילתא דרבי נתן מיירי בלא קנין אבל בקנין משעה שקנו מידו ששעבד לו נכסיו ומעכשו ולזמן שיצטרך ללוותם ברבית, מההיא שעתא חל שעבודיה עליה, ואע"פ שקדם קנייתו של זה להלואת רביתו טריך ליה דאזלינן ליומא דקנו מיניה. ראיה לדבר ההיא דתנן [ב"ב קס"ז ע"ב] כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, ולא חיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, דהא מתוקמא [ב"מ י"ג ע"א] בשטרי אקניאתא שאפילו יהי כדבריו שלא לוה עד תשרי וקדם מקחם בין ניסן לתשרי אפילו הכי משעה שקנו מיניה שעביד נפשיה ליה. והא נמי דכותא היא.
גם יש לברר אימת ועל אי זה ענין יכול ישראל להיות ערב בהלואת ישראל מגוי ברבית או בהלואת גוי מישראל. דע כי ישראל כשלוה מעות מן הגוי וקבל הגוי שלא יתבע הערב תחלה הרי זה מותר להיות ישראל חברו ערב אותה הלואה, ואם לא קבל הרי זה אסור. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"א ע"א] ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב. ושיילינן ערב למאן, אילימא לישראל, כלומר שהמלוה הוא ישראל שהלוה מעות לישראל חברו וקאמר קרא שזה מותר לישראל אחר להיות לו ערב באותה הלואה אע"פ שהיא ברבית, והא תנן אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים. אלא ערב לגוי, והא כיון דגוי הוא דיניה אזיל בתר ערבא אשתכח דישראל הוא דקא מוזיף ברביתא שהרי הוא עליהם כמו לוה מן הגוי וחזר והלוה לישראל. ומהדרינן אמר רב ששת בשקבל עליו לדון בדיני ישראל והוא שיתבע הלוה תחלה אם לא ימצא אצל הלוה יגבה מן הערב, דהשתא אין הערב כלוה בתחלה מן הגוי וכמלוה לישראל, הלכך כי פרע ערב לגוי ההוא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה מאי דאוזיף ליה שקיל מיניה ושרי. וקא שיילינן אי קביל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול. ומהדרינן בשקבל עליו לזו ולא קבל לזו.
ודבר זה יש שגורסין ערב לגוי, ונמצא שהם מפרשים שהגוי הוא המלוה וישראל לוה וישראל אחר ערב, וכשקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר ערב עד שיתבע הלוה בזה הוא מותר לערב להיות ערב באותה הלואה. ויש שגורסין ערב דגוי, ורוצים לומר שהמלוה הוא ישראל והלוה הוא גוי והערב הוא ישראל שנכנס ערב בשביל הגוי הלוה מן המלוה ישראל, כל זה מותר בדקביל עליה לדון בדיני ישראל שיתבע הלוה תחלה. נמצא לשתי הגרסאות ששתיהן להתיר בשקבלו. זו סברת הראב"ד ז"ל. אף כתב בפירושיו, וכן עכשיו שנוהגים הגוים שכל זמן שימצא ללוה מה לפרוע לא שקיל מערבא אע"ג דלא קביל כמי שקבל דמי ומותר. הילכך לסברתו בין שהלוה ישראל לגוי ברבית ונכנס ישראל ערב לגוי הלוה, בין שהלוה הגוי לישראל ברבית ונכנס ערב ישראל לישראל חבירו הלוה הכל מותר מדקביל, ואף לא קבל מסתמא כקבל דאמי. וזה טופס לשונו, אבל אתה נעשה לו ערב אוקימנא בשנעשה לו לגוי ובשקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר הערב עד שיתבע את הלוה, וכ"ש אם המלוה ישראל שהלוה לגוי ברבית שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אא"כ התנה [עם] הגוי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיש בידו לפרוע. ואע"ג דמחזיא מלתא דהכא אע"ג דקביל עליה הכי אסור משום דכי לית ליה לגוי לסוף בתר ערבא אזיל ושקיל מיניה רבית, אפילו הכי אם קבל עליו הגוי שלא לדחותו אצל הערב מותר, דהכי אשכחן בתוספתא [פ"ה ה"ח] דתניא בהדיא ישראל שלוה מגוי וגוי שלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב ואין חושש משום רבית. אלמא כי הדדי נינהו. והאי דינא קא חזינא דגוים הכי דייני דכי משתכח ללוה לאפרועי לא שקלי מערבא, הילכך כמי שקבל עליו לדון בדיני ישראל הוא ומותר, ע"כ.
גם הרב בעל העטור פסק כמו כן שאם הלוה ישראל לגוי ברבית ונכנס ערב ישראל לגוי מותר בדקביל. וישראל שלוה מגוי ונכנס ערב ישראל לישראל חברו הלוה מותר בין קבל בין לא קבל. וז"ל, כתוב בירושלמי [כתובות פ"ט ה"ח] ונפרעין מן האדם שלא בפניו, תפתר בשהרבית אוכלת בהן, וב"ד גובין רבית, תפתר בשערב לו מן הגוי. מסתבר דגמרינן מינה ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ישראל נעשה לו ערב, דבין בדיננו בין בדיניהם כי קא שקיל רביתא גוי הוא קא שקיל רביתא מישראל, ולא מיתסר ערבות אלא בגוי הלוה מישראל דבדיניהם עיקר האחריות על הערב וישראל הוא דפרע הקרן והרבית מישראל ואשתכח דישראל שקיל רבית, אבל בדיננו עיקר האחריות על הלוה ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל, ומש"ה בעינן שקבל עליו בדיני ישראל. והכי איתא לישנא דגמרא דילן באיזהו נשך בנסחי דוקני, אלמא ערב דגוי כיון דבדיניהם בתר ערבא אזיל אשתכח דישראל קא שקיל רביתא. ול"ג ערב לגוי ולא אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא. ודייקינן מדקא פרכינן אי בשקבל לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול, אי אמרת בשלמא ישראל הוא המלוה היינו דקא מקשינן רבית לא לשקול, אלא אי אמרת דמלוה גוי הוה היכי מקשינן רבית לא לשקול אטו משום דגוי קבל שלא יתבע הערב לא יטול רבית. אלא בישראל עסקינן שהוא מלוה אבל בגוי שהוא מלוה לישראל אפילו לא קבל עליו לדון מותר, דידוע הוא שהגוי נוטל הרבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ולא איצטריך לברייתא למימר אבל אתה נעשה לו ערב לגוי המלוה ברבית. אבל רבותי הגיהו בספרים אילימא ערב גוי ישראל קא מוזיף ברביתא. וה"ג ירושלמי [פ"ה ה"ה] גוי שלוה מישראל וישראל שלוה מגוי נעשה לו ערב ואינו חושש. פירוש, גוי שלוה מישראל בשקבל לדון כדיני ישראל וישראל שלוה מגוי בין קבל בין לא קבל, ע"כ.
נשאר לנו עדיין לפרש ישראל שהלוה לגוי ונעשה לו ערב ישראל חברו בשביל הגוי הלוה, שכתבנו שהוא מותר, הא פשיטא לן שיכול הוא להלוות לגוי מאה במאה וחמשים וישראל נכנס בהם ערב ואין בכך כלום, אבל אם התנה המלוה ישראל עם הלוה לתת לו בהן אחר העברת הזמן הקבוע ה' דינרין בכל חדש [אם עוד] יעכב מלוותו, יש לברר אם מותר לו לישראל המלוה לתבוע בהם הערב ישראל או לא. ובהא איכא מאן דמטי בה להיתר. וכן כתב סברא זו הרב יהודה אלברצלוני וזה טופס לשונו, גרסינן בירושלמי [כתובות פ"ט ה"ח] תפתר בשערב אותו מן הגוי, הא כשערב לו מן הגוי לא קאמר, שהיה ערב לגוי ברבית עבור ישראל חברו דההוא אסורא הוא ולא שבקינן ליה, כדגרסינן פרק איזהו נשך. אלא פירוש שערב לו מן הגוי שהוא עשה ערבות לישראל חברו עבור הגוי, וכיון דישראל דיניה בתר הלוה אזיל ולא בתר הערב אשתכח דלא שקיל רבית מן ישראל אלא מן הגוי, וזה הישראל הערב מן הגוי לישראל חבירו אינו לוקח ישראל חבירו רבית ממנו, כי מתנה הוא שעשה ישראל לגוי מנכסיו, וזה ישראל גובה אותה המתנה שעשה הישראל חברו לגוי ומוציאה ממנו. וזהו פירוש כשערב לו מן הגוי, שכיון שראובן עשה שטר ערבות בקנין לשמעון עבור הגוי שיתן לו רבית שחייב לשמעון בכל חדש וחדש או בכל שנה ושנה כך וכך דינרין ונשתעבד ראובן לשמעון באותו הרבית בכך נפרעין מראובן ומן היתומים מפני שהרבית אוכלת בו, ע"כ. וההתר הזה יש לו פנים, דכיון דלא משתרי שיהא ישראל ערב לגוי שלוה מישראל אלא כשקבל אשתכח דההיא שעתא דקא פרע ערב כבר היה מן הגוי מחוייב בכולי ממונא קרנא ורביתא.
ומסתברא דאי ליתיה ערב אלא קבלן אעפ"כ אם קבל עליו שלא לתבעו תחלה מהני ושרי. ולדעת הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה אי הוי מנהגא דההוא אתרא דאע"פ שכותבין לשון קבלן דאי אית ליה ללוה נכסי פרעי מיניה ברישא משתרי להכנס לו קבלן אף בדלא קבל, דמסתמא ה"ל כמי שקבל שלא לתבעו תחלה.
והיכא דכתב ערבות לגוי או שנכנס קבלן לגוי שלוה מישראל (או קבלן), איכא לעיוני במה יתחייב הערב, אם בקנין אי שלא בקנין. וזה בודאי אם נראה מלשון השטר של העדים שערב בשעת מתן מעות היה לא בעי קנין ומשתעבד. ואם נראה בלשון השטר שהוא לאחר מתן מעות בודאי בעי קנין, ואי לא קנו מיניה לא משתעבדי. והוא דהוי אותו שטר עשוי בערכאות של גויים ובכל משפטיו, כמו שאני עתיד לפרש בשער (ס"ו) [ס"ז] המיוחד לדין זה וכתב הרב בעל העטור והיכא דעביד ערבות לגוי שלוה מישראל נמי בעי קנין, ואם לא קנו מיניה לא משתעבד. ואי טעין גוי ואמר פרעתי הערב פטור אם לא התנה המלוה עמו על דעת כן תעשה לי הערבות שאהיה נאמן עליך כל זמן שאומר לא נפרעתי. ואם כפר הגוי עיקר ההלואה והערב מודה שהלוה לגוי והוא היה ערב, מסתמא שהוא חייב, ע"כ.
